כשיקרה X התוצאה תהיה Y. נגיד, כשאמצא עבודה תהיה לי יציבות. כשיהיו לי ילדים אהיה שמחה. כשהמילואים יסתיימו תהיה שגרה. כאלה.
יש סצנה מופתית של שאולי ואירנה, רגע אחרי שהוא משתחרר מבית חולים אחרי שהסרטן נעלם, שהם רבים בחניה בגלל שהכרטיס נאבד. ועובר בראש - אלוהים, הרגע קיבלת את החיים במתנה, מה לריב עכשיו בגלל שטות, אבל תכלס זה משהו שגם נורא אפשר להזדהות איתו: האשליה שכשמשהו טוב יקרה יסתיימו הצרות והכל ישתנה לטובה ואם רק אחת שתיים שלוש יקרו אז נחיה באושר ועושר, או לפחות בסבבה. והמציאות, נעבך, מוכיחה פעם אחר פעם שזה לא כך.
מה שמשאיר עם המסקנה הבלתי נמנעת, שזה לא רק הנסיבות אלא הבחירה מה לעשות גם בלי שינוי של המציאות. כי תמיד יהיה משהו משבש: ילד חולה, קולגה מעצבנת, חור בלב או בכיס, מלחמה חיצונית או פנימית. כמעט תמיד יש סיבות מוצדקות מאוד לעומס ולקיטורים. וכמעט תמיד יש גם מקום לבחור בתוך זה ולומר: אני מנהיגה את החיים שלי, ואני בוחרת איך להגיב. וזה אולי נשמע פשוט מאוד, אבל זה סוד גדול מאוד.