ביום שישי נסענו לחפש פריחה.
טעינו בדרך, פספסנו את הפנייה, הגענו לחניון צדדי, הלכנו מלא ולא מצאנו אף פרח, שזה די מרשים כי הארץ מלאה פרחים והצלחנו לטייל במקום היחיד שאין בו כלום. ניסיתי להתנחם בכלנית אחת ותורמוס קטנטן אבל זה היה לגמרי שקר. בראש קפצו לי כל תמונות הפריחה שראיתי ואני בתחושת הדשא של השכן.
נכנסנו לרכב לחזור הביתה ואיך שיצאנו מהחניה וניסיתי להשתלב בתנועה בכביש הראשי קלטנו שבדיוק שם בפינה - מוסווה היטב - יש שלט שמראה על תחילת המסלול של השמורה. אכן יש מסלול במקום הזה ואנכי לא ידעתי. אז בלמנו מהר וחזרנו לחניה המאולתרת וחנינו שוב וצעדנו בשבילי העפר וראיתי בבת אחת יותר אירוסים מאשר בכל חיי והתמלא לי הלב ונזכרתי שוב למה ממש ממש לא כדאי להתייאש.