יותר קל לחבק ולתמוך ללא סייג מאשר לדרבן. לא פעם בפגישות 1:1 אני מגלה מלא אמפתיה והבנה והקשבה, ולפעמים תוהה מה המנדט שלי לתת איזה פוש רציני כזה, של - קחי את עצמך בידיים, את יכולה לצאת מזה, אני מבינה מאוד ובכל זאת מציעה להציב גבולות ברורים או אל תוותרי לעצמך ככה.
על עצמי אני יודעת שבמצבים קשים אני רוצה חיבוק ותמיכה ללא סייג. לפעמים מותר ליפול, לשחרר אחיזה ולקבל תמיכה. לא רק מותר, כדאי. ובדרך כלל זאת הגישה שלי במפגש עם אחרים.
ועם זאת, מדי פעם יש מצבים בהם נראה לי שהתמיכה האמיתית היא דווקא לא החיבוק, אלא הדחיפה. וזה קשה מאוד, כי לא נעים לקבל את זה ולמה בכלל להיכנס לסיטואציה של tough love, יותר כיף להיות הכתף להניח עליה ראש. אז למה הכאב ראש הזה? יש פעמים שבהן מתוך אהבה ורצון בטובת מי שמולי אני מרגישה שאין ברירה אלא להיות מה שמתפרש כשוטר הרע, אבל הוא באמת באמת מתוך רצון לתמוך ולהיטיב.