רוב הזמן אני מסתובבת בעולם בתחושה שסך הכל אני די טובה במה שאני עושה, אפילו מומחית בכמה תחומים. סבבה סה״כ. אבל כשנכנסתי למסגרת חדשה, הייתי הכי צעירה ולא מנוסה, מוקפת באנשים עם המון מקצועיות וידע בתחום. הם פשוט טובים בזה, ממש. ברמה שאני כמעט לא מעזה לפתוח את הפה. יש לי כל כך הרבה מה ללמוד מהם.
ואיכשהו, אולי כי הם כאלה טובים במה שהם עושים וגם הכישורים הבין־אישיים שם מפותחים מאוד, הם שואלים אותי לדעתי ומנסים לשתף אותי בדיון ואוי ואבוי אני כל פעם מתפדחת שאשאל שאלות טיפשיות ואסגיר כמה אני לא יודעת כלום. פקעת בבטן.
בסימולציה שעברנו באחד המפגשים מישהי עמדה בצד וצילמה, ואח״כ שלחה לכולנו את התמונה. העפתי מבט ופתאום ראיתי את הסיטואציה מזווית אחרת לגמרי, מהזווית שלה. בתמונה רואים את כולם מסתכלים בריכוז ומקשיבים. אפשר לראות בשפת גוף שלהם שהם מתייחסים ברצינות. שפשפתי את העיניים ולא האמנתי. הם הקשיבו לי! החבורה המכובדת הזאת שאני מרגישה כל כך קטנה לידה, פונה לשמוע אותי בתחום בו הם יודעים פי אלף. תוך כדי האירוע לא הרגשתי את זה, ובזכות התמונה שלה ראיתי את כל האירוע מחדש.