באחד מסבבי המילואים השתתפתי במפגש היכרות. כל אחד מהמשתתפים הציג את עצמו: שם ומחלה שמתחילה באות הראשונה של השם. ניר ניוון שרירים, מאיה מלריה, אודי אוסטאופורוזיס. ובתורי חשבתי להגיד מעיין מילואים. או מילואמת, שיהיה במשקל מחלות. אבל לא רציתי להתלונן ישר על ההתחלה אז אמרתי מיגרנה ובלב חשבתי: אני חולה במחלת מילואים.
תופעות הלוואי הן שיבוש מערכות. משפחתי. כמו מגנט ליד מצפן. הכאבים הפיזיים שעולים (כבר הפסקתי לספור את מספר ימי המחלה המשפחתיים שנוסק בעונת מילואים), הרגרסיות, העצבים, העננה שרובצת על הקן.
כשהייתי קטנה היה קטע כזה בטיסות פנים בארה״ב, שהקברניט היה מכריז
My crew and I feel privileged today to fly our military personnel. We honour your sacrifice and thank you for your service to the nation
ומבקש מכל הנוסעים לכבד את החיילים הגיבורים ולתת להם לרדת ראשונים מהמטוס בשעת הנחיתה. (אני זוכרת שצחקתי על הביטוי המשונה personnel וחיפשתי לראות את המדים הזרים). הקברניט המכובד בכבודו ובעצמו מודה לחיילים. כמה זה מרשים. כמה זה מגיע להם וכמה חשוב שמי שחוזר הביתה ידע שיש הערכה והוקרה לשירות שלו.
יש דבר אחד שמשפיע מאוד על ההתמודדות עם תופעות הלוואי של מילואמת וזה חיבוק של קהילה וחברים. זה עושה את כל ההבדל שבעולם. אין לי מילים לתאר עד כמה. בערב ראש השנה הבנות חזרו מבית ספר עם שי מיוחד לילדי משפחות מגויסות, מכתב הוקרה ושוקולד בצורת לב. חברה ארגנה לנו ארוחות כאילו אני אחרי לידה. חברים מהרשת שלחו פינוקים. הופעה שהלכנו אליה בחול המועד התחילה עם הקרנה גדולה של מילות הוקרה למשפחות המילואים. חברות שלחו הודעות מתעניינות. ועוד ועוד.
לא קל לי להיות בצד שמקבל. יותר קל להיות מי שמארגנת ועושה ומביאה לאחרים, ההתמודדות הזאת קשה לי ולהרבה נשים שאני מכירה. זה דורש לבלוע את האגו ולהסכים לקבל עזרה. אבל גם לקבל עזרה זו התמודדות.
אני זוכרת את תחושת התודה לכל מי שראו אותנו, הושיטו יד ותמכו וגיבו והחזיקו אותנו שלא נרגיש לבד, ושנוכל ליישר את הכתפיים כמו החיילים ששבו הביתה והקברניט הצדיע להם. המילים הטובות והעיניים שרואות מחיות את נפשי.