כשהתארסנו לא ידענו שיש עניין כזה של טבעת יהלום. לא יודעת איך פספסתי את הקטע הזה, אולי כי היינו עם אידיאולוגיות של פשטות, אולי כי לא ראינו הרבה סרטים, אולי כי היינו ממש צעירים. בכל מקרה דילגנו על הקטע של טבעת אירוסים והסתדרנו יופי.
כשסבתא שלי נפטרה, קיבלתי במתנה יהלום קטן שהיה באחת הטבעות שלה. אבל פחדתי לענוד אותו אז הוא חיכה במגירה עטוף ושמור. לא רק זה, פחדתי לגעת בו או לקחת אותו ליהלומן שיחבר אותו לטבעת. למרות שהאבן די קטנה, זה היה גדול עלי. כך חלפה שנה ועוד שנה ועוד שנה עד לצו שמונה החמישי שקיבלנו.
לכבוד הסבב החמישי, הרגשתי שהגיע הזמן להתגבר על הפחד מלענוד יהלום. אם עברתי מאות ימי מילואים ומאות ירידות למקלט עם חמש בנות אני יכולה לסמוך על עצמי לא לאבד טבעת. וגם לעשות דברים של מבוגרים. אז אזרתי אומץ ומצאתי פה בשכונה צורף שתוך שלושה ימים עשה את העבודה ומאז גיליתי שלושה דברים:
כמו שהורים טריים רואים עגלות בכל מקום ונערות עם גשר על השיניים שמות לב למצב השיניים של אחרים ומחלימים מניתוח שמים לב לצליעות אצל אחרים, ככה פתאום אני רואה טבעות יהלום בכל מקום. פתאום זה מעניין אותי. אני שמה לב לעיצובים ולגדלים ולכמה זה נפוץ - משהו שלפני כן מעולם לא עניין אותי או היה בטווח תשומת הלב שלי.
במסגרת המבט לטבעות אחרות קלטתי שהיהלום שלי יחסית קטן. יש טבעות עם יהלומים גדולים פי כמה. עם עיצובים מפונפנים וקישוטים מרשימים. אבל, כמו שלמדתי מהנסיך הקטן, כשמשהו יקר לי ויחיד עבורי, מה שיש לאחרים באמת לא משנה.
וזה הכי מפתיע אותי: לפחות שלוש ארבע פעמים ביום אני מוצאת את עצמי מתבוננת במשחקי האור שנוצרים עם הזוויות של הטבעת. ידעתם שלליטוש יש השפעה כזאת שיש אינסוף קשתות אור, השתקפויות ורסיסי זוהר בכל רגע נתון? בשמש ובאור מלאכותי, ביום ובלילה, בפנים או בחוץ. נצנוץ כזה שבזכותו אני מרגישה כמו הנסיך הקטן, שדי לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר.