בשנה השמינית שלנו בבניין הדלקנו לראשונה נרות חנוכה עם השכנים. אחווה חדשה נוצרה בבניין שלנו.
בבוקר השביעי באוקטובר לא שמענו את האזעקות הראשונות. השכנים, שראו שלא ירדנו למקלט וידעו שאנחנו שומרי שבת, דפקו לנו על הדלת כדי לעדכן בחדשות, שנהיה ערניים ונפקח אוזניים. שכן אחר הקפיץ באמצע האזעקות את אלישב לתחנת ההסעה למילואים.
נשארנו ימין ושמאל, דתיים וחילונים, עם אורחות חיים שונים מאוד. שותפות הגורל לא ממסמסת את ההבדלים. באותה תקופה היא הביאה למפגש קבוע במקלט.
כששרנו אחרי הדלקת הנרות ״כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן״, קיוויתי שהקיטשיות של השיר הזה תמשיך לדבוק בנו.