אכלנו פעם ארוחת שבת אצל חבר רווק. באמצע הארוחה הבת שלנו התחילה לשאול אותי קצת יותר מדי בקול אם בכל סוגי המשפחות, גם כאלה שאין בהן ילדים, (כאן התחלתי להלבין כי חששתי שהיא תגיד משהו מביך) אם בכל סוגי המשפחות יש מנה אחרונה.
נשמנו לרווחה. (והיה מוס שוקולד).
בפעם הראשונה שהוזמנו כמשפחה לארוחת שבת אצל חבר רווק הצענו לו שבמקום שהוא יארח אותנו שיבוא להתארח אצלנו, שנשמח ממש ושחבל שהוא יטרח עבור כולנו.
הוא הסתכל עלינו ואמר לנו שהוא ישמח שנבוא אליו ושאין סיבה שהוא לא יוכל לארח גם.
מזל שהוא נתן לנו את הכאפה הזאת. הלכנו אליו והיה כיף וטעים ומאז למדתי לא לחשוב אפילו להציע את ההחלפה ההיא. כי מה זה בעצם אומר? שאתה לא מסוגל?
יש איזו תפיסה כזאת שמשפחות מארחות רווקים ולא להיפך. כי הן גדולות יותר אז זה הגיוני מספרית, כי הן בבית ולא בדירה (כמובן שזה לא תמיד נכון), כי ככה מקובל חברתית. כי יש הרבה קהילות שבהן משפחות הן מרכז הקהילה והכל סובב סביבן. כי זאת השאיפה ולא מצב זמני. כי כל מיני.
פעם חברה עולה חדשה אמרה לי שהיא הפסיקה להרגיש זרה כשהתחילה לארח. כשהיא הזמינה אליה הביתה היא הבינה שהיא באמת שייכת ולא רק נעזרת. אירוח ארוחת שבת היה קו פרשת המים עבורה.
באחת השבתות שוב הוזמנו - המשפחה בהרכב מלא - לאכול אצל חברה רווקה והיה כיף ונעים וטעים. וחשבתי הרבה על זה. ושיש מקומות שבהם זה אולי לא מובן מאליו. ושאולי כדאי לכתוב על זה. אז הנה.