אם אנחנו מאורגנים הטקס הקבוע קורה בימי שלישי, ואם לא אז ברביעי, ויש שבועות שאנחנו ממש לא על זה ואז זה מתחיל בשישי בבוקר: טקס הזמנת אורחים לשבת.
אנחנו ממש אוהבים לארח וכמעט כל שבת יש כאן בית מלא באורחים ואורחות. הבעיה היא שאני לא אוהבת לעשות את כל ההכנה שצריך לקראת שבת. את הקניות והבישולים ושטיפת הכלים והטיפול בכלים שעדיין בכיור ועל השיש גם במוצ״ש ובראשון. יש לפעמים ערב רגוע כזה על הספה ואז מגיעה המחשבה על שבת ועל אורחים, וצד אחד רוצה להתכרבל עמוק יותר ולהגיד, אולי הפעם לא. אין לי כוח לכל הפרוצדורה. ואז אני חושבת על איזה מין אדם אני רוצה להיות. בגדול, בחיים, לא הרגע.
כי עכשיו ברגע זה אני רוצה לא לעשות כלום. אבל בגדול בחיים אני רוצה להיות בית מארח ורוצה להיות מקום שמתקשרים אליו גם בשישי שעה לפני שבת לשאול אם אפשר להצטרף ולתת לגרים ועולים ולחברים תחושת בית ומשפחה ושבת. ואז יש רגע של טוב נו, אז הדרך לשם היא לכתוב עכשיו הודעות ולהזמין ולבדוק מה יש במקרר ולבנות תפריט ולבקש מאלישב שיקפוץ לסופר להשלמות ולבשל ולשטוף ולערוך שולחן ולחתוך סלטים ולשטוף כלים בסוף.
שבגדול כל הדברים האלה הם ממש לא כיפים בפני עצמם (אם אתם חובבי בישול אשריכם, אני פחות) אבל בזכות זה נוצר הדבר הזה של הכנסת אורחים כחלק מהחיים ובבית הלא גדול שלנו ישבו אלפי אנשים לארוחת שבת משפחתית.