תוך כדי הסבב הראשון של המילואים כשההתרמות לציוד צבאי היו בשיאן דיברתי עם אח שלי שהיה אחראי על כל הציוד ליחידה שלו, והוא אמר לי משהו שבזמנו לא הצלחתי לעכל בכלל. הוא סיפר שהוא מאוד נזהר עם ההוצאות של היחידה ולא רץ לקנות הכל עכשיו, גם אם יש להם תקציב, כי ברור שזה יהיה ארוך והם יצטרכו עוד דברים בהמשך. זה היה בתחילת התמרון הקרקעי כשמירוץ החימוש לווסטים וציוד טקטי ומנגלים ומטענים ניידים ותחתונים וגרביים היה בשיאו.
משערת שיהיו עוד כאן ששותפים לתחושה שהייתה לי אז - ראיית מנהרה צרה שרואה את הכאן והעכשיו: הכל היה הכי קריטי והכי דחוף והכי דרמטי, איך אפשר בכלל לנהל משאבים לאירוע ארוך. ובכן, הוא צדק כמובן. והיה להם אחר כך עוד סבב ועוד אחד ועוד אחד והתשתית שהוא בנה עזרה להם לאורך התקופות הארוכות שבהן הם התייצבו שוב ושוב בצפון ובדרום.
לא רק ניהול של משאבים כלכליים ושל ציוד וכאלה מצריך את התבונה הזאת. גם מאגרי האנרגיה והנפש זקוקים למילוי, ושם זה אפילו יותר קשה.
איך אפשר לנהל אנרגיה? לשמור כשיש למתי שאין?
אני נזכרת באח שלי בתחילת המלחמה וחושבת שבסוף, מי שרץ למרחקים ארוכים יגיע רחוק. מי שיש לו סבלנות ויכולת למשוך עוד קצת ולדאוג למחר ולא רק להיום הוא זה שבזכותו יהיה כאן יותר טוב. תשישות היא אולי חלק בלתי נפרד ממלחמה ארוכה, וכל פיסת השקעה שלנו במחר היא זאת שעליה נוכל להישען בהמשך.