הקטר שהעז

כשהייתי קטנה היה ספר שאמא שלי הייתה מספרת לנו לפני השינה. על הקטר שחשב שהוא יכול. קטר קטן שגרר רכבת גדולה לאורך מסילה ארוכה וכשהייתה עלייה קשה הוא אמר לעצמו, i think i can i think i can ועם המנטרה הזאת בראש הוא הצליח לסחוב גם כשהיה נראה שבלתי אפשרי.

אני קטר קטן והמשימה שלי הייתה גדולה וכבדה. הרבה פעמים חשבתי שלא אצליח לשאת את המשא. שאדרדר אחורנית בעלייה, וכל המשקל שעלי יתפזר לרסיסים בצדי הדרך. אני לא יודעת מאיפה בקע הקול הקטן, השקט והעיקש שכמו מנטרה בער מבפנים ואמר i think i can i think i can.

אני אדם קטן. רגיל. אמא, אישה שמחפשת את עצמה. חוויתי את המלחמה הזאת כמו רבים ורבות סביבי. יש סיפורים מסעירים יותר וטראגיים יותר והירואיים יותר משלי. אבל זה הסיפור שלי. והוא אמיתי. והיו בו רגעי יופי וכאב, קושי וזוהר, בלבול ובהירות, געגוע וחמלה. והיו בו הרבה רגעי גבורה של להבין שאני מסוגלת להרבה מעבר למה שחשבתי.

אני חושבת שאני יכולה. אני הקטר שהעז.