הפיצות שחילקנו למשפחות מגויסות בקריית שמונה היו בעצם בזכות סבא שלי זיכרונו לברכה. זה מסוג הדברים שהוא היה עושה. שולח פינוקים לאנשים. במזוודה שלו ושל סבתא שלי, כשהם היו באים לבקר אותנו בארץ, היו קופסאות של שוקולד־טופי־שקדים מיוחד, סופר מתוק ומדביק את השיניים, שהם הביאו כדי לחלק לכל השכנים של ההורים שלי, כי הם היו חברים שלהם גם.
סבא שלי היה שולח בדואר עוגות קפה לאנשים כדי לאחל להם מזל טוב, לומר להם תודה על משהו או סתם כדי לשמור על קשר. הוא היה ממש טוב בלשמור על קשר. כשבא לבקר אותנו בברקלי הוא הלך לבקר חבר ששירת איתו בצי האמריקאי באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הם שמרו על קשר מכתבים מעל שישים שנה. הוא זכר את כולם והראה את זה בהמון שפות של אהבה.
לפעמים כשנגמר לי הכח ואני מתלבטת עד כמה להיות נדיבה, האם לעשות את האקסטרה צעד הזה או לומר יאללה עשיתי מספיק, אני נזכרת בסבא שלי ויודעת שהוא היה עושה את האקסטרה הזה, ומנסה להיות כמוהו.