באחד מסבבי המילואים אלישב חזר הביתה למוצ״ש, אחרי שישה שבועות שבהם לא היה כאן במוצאי שבת. סוף סוף יצאנו להליכה. קלטנו רסיסי שיחות של העוברים ושבים בשדרות בן גוריון בדרך לנשום ים (אלישב אמנם נשם ים בעזה, אבל זה לא נחשב).
אישה צעירה לידינו בטלפון מספרת על שניים שפצועים קשה ועוד שלושה בינוני, אחד שיצא מכלל סכנה, ואחד שמחר יש לו לוויה. היא מסיימת את השיחה ואני ניגשת ושואלת אם אפשר לתת לה חיבוק. היא נענית. שתי זרות גמורות מתחבקות ארוכות.
ברמזור הבא היא פונה אלינו. בטח אתם סקרנים לדעת מי זה. אז אספר לכם. השתחררתי לפני שבועיים, והם מהחטיבה שלי. חבר טוב שלי נהרג. הם חטפו נ"ט הבוקר. חברים שלי פצועים. מפרטת על כל אחד, על החטיבה, על התאג״ד שבו שירתה. כמה הרוגים הם כבר ספגו. מחר הלוויה.
אנחנו מתחבקות בפעם השנייה. נושמת ים ותלתלים של אישה שכבר לא זרה. אם צ'כוב היה כאן, הוא לא היה כותב את מועקה.