קיימתי פעם את אחת השיחות המבאסות של חיי. דיברתי עם מישהו שהוא אחד מהמבינים. מאלה שתמיד יודעים מה קורה מאחורי הקלעים, מחובר לאנשים בדרגים הגבוהים, יודע לפעול בסקייל רציני ומוכשר מאוד. והוא תיאר לי איך אנחנו פיונים במשחק גדול. איך הכל מנוהל על ידי מבצעי השפעה רחבים, איך כוחות גדולים וחזקים מושכים בחוטים ומשפיעים עלינו בלי שנדע בכלל. וככל שהוא העמיק בתיאור והדגים עוד ועוד הרגשתי איך אני הולכת ומתכווצת. איך התחושה שמלווה אותי שאפשר להשפיע, שיש מה לעשות, שלמעשים יש משמעות, הולכת ונעלמת.
את כמו גרגר חול, הוא אמר. את מנסה לשתות את הים עם קשית. זה חמוד מה שאת עושה אבל זה חסר משמעות.
זה שיתק אותי. מה אם הוא צודק? מה אם אני נתונה למניפולציה אחת גדולה במשחק הגדול של מישהו אחר. למה להשמיע קול.
ישנתי על זה לילה ועוד לילה ועוד לילה.
ואז החלטתי שלא אכפת לי.
כלומר, אולי יש מישור שבו הוא צודק. אבל יש גם מישור שלא. אגב דימויי ים, כבר שנים מלווה אותי הסיפור הזה מפעולות בסניף על האדם שהולך על החוף ומרים כוכב ים כדי להשליך אותו חזרה למים, ומי שלידו אומר לו - למה אתה טורח, יש פה אלפים, אתה לא תצליח להציל את כולם. והוא עונה שזה אמנם נכון, אבל לאותו כוכב ים שניצל זה משנה.
הוא צודק בזה שיש כאן מערכות גדולות שאין לי יכולת להסיט ממסלולן, והאמת שגם לא יומרה. אבל על המעגלים שלנו, הקרובים, אולי גם השניים או השלישיים, יש ויש, וזה עולם ומלואו.